בואו נחזור לבֵּיתֶלָדִים
שמי רונית בלנרו־אדיב, אני פסיכולוגית קלינית, בת קיבוץ זיקים ומחברת הספר ״עיניים גדולות זה לא טוב״, שיצא לאור בינואר השנה בהוצאת מטר.
מאז פרסום הספר אני מקבלת תגובות רבות ומרגשות מקוראים – בעיקר מבני ובנות קיבוץ ומהוריהם. שוב ושוב אני שומעת שהספר עורר זיכרונות, שאלות ותחושות שלא תמיד קיבלו מקום. נדמה שהקריאה אינה מסתיימת בעמוד האחרון, אלא ממשיכה ללוות את הקוראים גם אחריו.
מתוך המפגש עם תגובות אלה, נולדה ההחלטה לפתוח סדרת מפגשי זום: ״בואו נחזור לבֵּיתֶלָדִים״.
על מבנה הסדרה
כדי לאפשר לכל המשתתפים להרגיש בנוח לפתוח זיכרונות ולבטא מחשבות, הסדרה בנויה מארבעה מפגשים כשהשניים הראשונים מתרחשים בנפרד לכל קבוצה: הורים מדברים עם הורים, ילדים מדברים עם ילדים. המפגשים השלישי והרביעי משותפים לכולנו – מפגש בין־דורי.
המפגשים נערכים פעם בשבועיים, בימי שלישי בשעה 19:00 למשך שעה וחצי.
בואו נדבר – ספרו לנו
קולם של הילדים שבגרו נשמע ברמה. קולם של ההורים, לעומת זאת, לא זכה לאותה רהיטות ולגיטימציה.
לסיפורים שלנו, הילדים, יש תמונת ראי – הסיפור שלכם, ההורים. מילים רבות נכתבו על ההשכבה, על העמידה מול השמרטף או על ״הורדות הידיים״ האינסופיות מול המטפלת. לכל רגע כזה יש רגע ראי. ״רגעי הראי״ הם איך נראו הדברים דרך עיניכם – עיניכם האוהבות, שכן אין ויכוח על אהבת ההורים לילדיהם. ספרו לנו על רגעי הראי, השלימו את הסיפור. הסיפור שלנו אינו שלם בלי הסיפור שלכם.
בואו נדבר ״קיבוצית״
שני ילדי קיבוץ יכולים להיפגש, ובחילופי משפטים קצרים למצוא את עצמם מבינים זה את זה. כמו שותפי גורל, עם השאלות הקבועות שממקמות אותנו: ״אתם של השומר הצעיר? אה, התק״ם. כן. את מאלה שהיה להם טוב או מאלה שסבלו?״
זוהי שפה של מי שהיו שם. אז בואו נדבר. בואו נדבר ב״שפת־קיבוצית״ – כי כן, זוהי שפה אהובה, שפת־אם. שפה שבה ה״אני״ וה״אנחנו״ מתבלבלים לעיתים, אבל תמיד יש בה גם ״אני״.
גשר
הורים אוהבים את ילדיהם. ילדים אוהבים את הוריהם. אלה סדרי עולם כשמצב העניינים תקין־דיו.
אז בואו נדבר – הורים שגם אם שגו, פעלו מאהבה, וילדים, שגם אם נושאים ריחוק, פגיעה, כאב – עדיין חיה בהם הכמיהה הטבעית לאהוב את הוריהם בכל לב. עם נתוני פתיחה כאלה – אין סיבה שלא נוכל לבנות גשר.
בואו נפגש ונדבר. יש דברים שהדפנו מלשמוע כשנאמרו על ידי הורינו־שלנו, אבל אולי נוכל לשמוע כעת כשהם נאמרים מפי הורים אחרים; יש דברים שנהדפו על ידי הורינו כשנאמרו על־ידינו, ילדיהם, אבל אולי יוכלו להישמע מפי ילדים שאינם אנחנו.
בואו ננסה להחזיק יחד שתי אמיתות שאינן סותרות זו את זו: את מגבלות המערכת שבה גדלנו והמחיר ששילמנו, לצד האהבה שאינה מוטלת בספק שמתוכה היא נבנתה. לא כדי לשפוט. לא כדי להאשים. אלא כדי להבין, ולמצוא מעט יותר שלום עם העבר החי בתוכנו.
להתבונן מחדש כמבוגרים
החסך והכאב שיצר החינוך המשותף נטועים עמוק במגבלה מבנית של חיי בית הילדים. טיבם של ההורים, המטפלות או קבוצת השווים יכול היה לרכך את המחיר או להעמיק את החסך – אך אלו היו הצבעים בסיפור ולא הסיפור עצמו.
מי מאיתנו שכאב אז, וסוחב איתו עלבון, בושה או התקוממות אילמת – דבר מאלה אינו משום ש״כשלנו״, משום שהורינו הזניחו, ואפילו לא מפני שהמטפלת עשתה שימוש לרעה בכוח שניתן לה (על אף שהיו גם כאלה). גדלנו בצורת גידול ייחודית, שאינה בנויה כדרך הטבע, ששינתה את מבנה המשפחה והותירה אותנו חשופים לקבוצת השווים עשרים שעות ביממה.
כיום, כמבוגרים שאנחנו, יש ביכולתנו לחזור אל הבֵּיתֶלָדִים ולהבין מדוע בית הילדים מעולם לא יכול היה למלא את המטרה שלשמה נבנה. מתוך עמדה זו, נוכל להחזיק בשני הקצוות: להבין את מגבלות צורת הגידול הזו, ובה בעת להכיר באהבה העמוקה שמתוכה היא נבנתה.
אודה לכם מאוד אם תמצאו לנכון לשתף את ההזמנה הזו עם חברים שעשויים להיות מעוניינים.
בברכה חמה,
